<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' שחיטת חולין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה. מדקתני שמא יקלקלו ולא שמא קלקלו דייקינן בגמ' שאין מוסרין לחש"ו חולין לשחוט לכתחלה אפי' להשליך לכלבים, שמא יטעו אחרים ויסמכו על שחיטתם, ומה"ט קתני נמי במתני' ואם שחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה בלשון דיעבד, דלכתחלה אפי' אחרים רואין אותן אין מוסרין להם ואמרינן... [סוכה מ"ב ע"א] קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גבו פי' אפי' לכתחלה שוחט, דאי בדיעבד אפי' חש"ו שאין יודעים שחיטתן כשרה אם אחרים עומדים על גבן. רובא דרבותא קבעו הלכה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כדמסיק בגמ' דלא כרבינא [ג' ע"ב], ולהכי ראה א' ששחט ואזל לי' לעלמא ולא ידעינן אי גמר אי לא גמר הל' שחיטה שחיטתו מותרת, ומי שמצא גדייו שחוטין ואין מוצאן באשפה אעפ"י שאינו יודע מי שחטן מותרין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וכן האומר לשלוחו צא ושחוט לי הלך ומצאו שחוט חזקתו שחוט כראוי מכח האי רובא, דאי לא, לא הוי חזקתו שחוט, דלא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אלא במידי דרבנן כגון האומר לשלוחו צא וערב לי חזקה שליח עושה שליחותו אבל בדאורייתא לחומרא אמרינן שליח עושה שליחותו כגון האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם דאמרינן שקדש אבל לקולא לא. ור"ח פ' כרבינא דבעינן למידע שהוא מומחה ואי לא ידעינן שהוא מומחה אין נותנין לו לשחוט.
השחיטה כשרה בנשים ועבדים שהוטבלו לשם עבדות שחייבין במצות כנשים ושוחטין אפי' בקדשים דבני זביחה הם. תני' [תוספתא פ"א] הכל כשרים לשחוט אפי' כותי וערל וישראל מומר, אבל שחיטת עובד ע"ז ושחיטת נכרי פסולה שנ' וזבחת ואכלת ולא שזבח הגוי, ולא שזבח הקוף, ולא נזבחה מאלי'. ושחיטת גוי פסולה ומטמאה במשא אבל מותרת בהנאה דלא אמרינן סתם מחשבת גוי לע"ז, אבל שחיטת מין האדוק בע"ז אסורה בהנאה נמי ככל תקרובת ע"ז אבל אינה מטמאה באוהל.
